המלונה של קשקוש

הרבה אנשים שואלים אותי לאן נעלמתי. התשובה פשוטה - לא נעלמתי, אני עדיין כאן, רק לא כתבתי על זה בבלוג. אתם יודעים שגם מי שלא כותב בבלוג עדיין קיים? מה שקובע זה לא הכתיבה בבלוג. הריח שאני משאירה במקום בו שכבתי, השערות שאני מנשירה בכל מקום, הכתמים על הרצפה מאוכל מעורבב בריר, הצלפות הזנב על הרגל של אמא, שריטות הציפורניים על הצוואר של אבא, הנביחות כשאנשים נכנסים לבניין - הם קובעים שאני כאן!

אני בכלל לא יודעת מי זה מאט. אבא שלי אומר שהוא אוסטרלי שרוקד ביוטיוב. אם הוא נמצא ביוטיוב, למה הלכנו לכיכר כדי לראות אותו? לא חשוב, העיקר שהיו הרבה אנשים וכולם רקדו. והבחורה שמצלמת את מאט אמרה לאמא שלי שאני מדהימה!

מישהו שפך שמפו למזרקה בכיכר

הנה אני בכיכר דיזינגוף

אני (ומאט)

תראו איזה לשון יש לי (מאט הולך להתכונן לריקוד)

כולם רוקדים עם מאט, אבל איפה אני?

הגב שלי (וגם מאט רוקד)

פתאום ראיתי משהו מעניין באמת (וגם מאט רוקד עוד)

מאט רואה את הסרט במצלמה שלו (ואתם רואים את התמונות שלי בבלוג שלי)

אפי פוקס מלטף אותי, ובשביל זה היה שווה לבוא.

ביום שישי קרה דבר מוזר בשכונה שלי

כל המכוניות נעלמו

אבל הרבה אנשים באו

היה הרבה רעש

והרבה לכלוך

לא היה לי כיף כל כך

אז אמא ואבא שלי לקחו אותי לאכול גלידה

ואז הלכנו הביתה.

ההורים שלי החליטו לעשות לי אמבטיה, אבל אני בכלל לא אוהבת מים . אחרי שהתרחצתי איב באה לבקר אותי. איב דווקא אוהבת מים. חבל שהיא לא באה קודם, אולי היו רוחצים אותה במקומי…